״אחי״ היא מילה הבאה לבטא חברות קרובה. אך באופן פרדוקסלי

אחת הבעיות הפופולריות בחוגי הורים היא-מריבות בין אחים. 

כל אמא חולמת על קשר טוב בין ילדיה,

ובכל זאת כמעט בכל בית נשמע את הוויכוחים הצעקות והמריבות-

"זה שלי!אל תגע בדברים שלי!.."

״אמא היא לקחה לי״

כשהילדים רבים בבית בינהם,אנחנו רצות להפריד/לפשר/לשפוט/להעניש..

והכל מרצון טוב לעזור, וללמד אותם להסתדר.

אבל גם אם נחליט שאנחנו לא נרוץ אליהם, לא משנה היכן ועל מה התחילה המריבה, הם יגיעו עם המריבה עד אלינו! כדי שנתערב סופסוף.

יותר מזה, אם הם רבים כשאמא לא בבית, המריבה תתנהל דרך הטלפון.

כך שתמיד אמא שם.

כלומר, אמא היא הקהל שלשמו נכתבה ההצגה.

אלא,שההתערבות שלנו אף פעם לא באמת עוזרת. היא אולי משתיקה את הסערה הרגעית שהתפרצה, אבל לא לאורך זמן.

רק עד למריבה הבאה.

מכך ניתן ללמוד שני דברים חשובים:

1) המריבה נולדה לכבודך

2)הילדים בונים עליך שתפתרי את הבעיה .

כשאנחנו רצות לפשר ולגשר בין האחים אנחנו לא נותנות להם הזדמנות לילמוד להסתדר אחד עם השני. 

להפך, אנחנו מלמדות אותם שבלעדי הם לא יכולים להסתדר! אז טוב שהגעתי. 

כשאמא מחליטה לא להתערב במריבה היא מאפשרת לילדים שלה ללמוד להסתדר ביניהם. 

מורתי היקרה יעל אליצור אמרה לי פעם-

אם את רוצה שלום עכשיו-תתערבי!

אבל אם את רוצה שלום אמת-תתני להם להסתדר בעצמם!

אך אל תתבלבלו- גם מעורבות ריגשית היא התערבות.

לא מספיק לא להגיד כלום, חשוב גם השקט הנפשי שלך.

כשאמא מחליטה לסמוך על הילדים שלה שיסתדרו בינהם,הילדים מבינים שאמא לא תבוא לפתור לנו את הבעיה, עלינו למצוא לה פיתרון בכוחות עצמינו. 

בדרך זו, הם לא רק לומדים להסתדר עם אחיהם, אלא גם בחוץ, עם החברה.  

ובכלל, אם אמרנו שהמריבה לכבודך,

ואת כבר לא שם, אז ממילא אין טעם לריב. 

זכור לי מקרה, לפני הרבה שנים בתקופה בה התחלתי את לימודי בהנחיית הורים,

שני בני רבו בינהם בחדרם על משחק.

 אחד הילדים אמר לשני-אני אגיד אותך לאמא,אחיו ענה לו:אמא תגיד לך שנסתדר בנינו,אז בא נעשה תורות. 

בגישת שפר מבינים שהילדים לא רק יכולים להסתדר בינהם נפלא ,הם גם רוצים!

ו ״אח שלי״ הוא באמת החבר הכי טוב שיש.