הורים רבים פונים אלי בשאלה איך לנהוג עם נער שלא קם לתפילה בבוקר,לא שם ציצית,הכיפה מתכווצת..בקיצור מראה סימני "התדרדרות רוחנית"
כמו שקוראים לזה אנשי החינוך. כאשר אני שואלת אותם: מה לדעתם צריך לעשות?
הם עונים בקול מהוסס אנחנו לא כל כך יודעים.
מצד אחד אנחנו חוששים לכעוס כי אז הוא עלול לשנוא את המצוות ולהתרחק יותר.
מצד שני,אנחנו לא יכולים להרשות דבר כזה,זה נוגד את הדרך שלנו.

בואו נדמיין מצב אחר,למשל הבן שלכם לא מסדר את החדר.
מה הייתם עושים אז?
כל הורה והדרך שלו אחד היה מעניש,אחר היה מחליט שהוא יסדר במקומו כי הבלאגן משגע אותו,
ועוד המון אפשריות.
בכל מקרה ההורים לא היו חוששים ומתלבטים כל כך הרבה.
הם אולי לא היו מצליחים לגרום לבנם לסדר את החדר,
אבל לא היו מבטאים זאת כפחד או חשש מאיך יגיב.

יש בכל בבית המון כללים,חוקים וערכים.
לעיתים לצערינו הילדים שלנו לא עומדים בחלק מהם,אנחנו אולי כועסים,מעירים אבל לא מפחדים.
אולם כאשר מדובר בענייני אמונה ודת אנחנו פתאום מקבלים רגליים קרות.
לא יודעים מה לעשות כי מה שמנהל אותנו זה הפחד!
הפחד שהנער יזרוק הכל.
תפקידנו כהורים הוא להורות דרך.
להנהיג,להוביל.
דמיינו לעצמכם מורה דרך בטיול שמקרין פחד וחשש,איך הוא יכול להוביל כך את שיירת המטיילים?
מי ירצה לבא אחריו?

אם נבין שאין הבדל מבחינת הדרישה בין כלל בבית הקשור בסדר וניקיון לכלל הקשור בתורה ומצוות.
ונהיה בטוחים בעמדתינו,לא נחשוש מתגובתו של הילד.
יתכן שלא נוכל להכריח את הבן או לגרום לו לקום בזמן לתפילה.
אבל אין זה אומר שאנחנו מקבלים או מסכימים להתנהגותו.
נוכל להביע את עמדתנו בנושא וע"י כך להורות לו את הדרך אליה אנו מחנכים.
שדר של ביטחון בהובלה מזמין לבוא אחרינו.

מעבר לכך,יהיה נכון לבדוק מה הדינמיקה הספציפית שנוצרה בין אותו הבן או הבת להורים.
ולראות כיצד ניתן לשפר אותה כך שנזכה לשיתוף פעולה ללא מאבקים מיותרים.
דבר השונה מילד לילד.