הטור הזה מוקדש לאמא ששלחה לי מייל ובו ביקשה שאכתוב על איזו תוכנית גמילה ממוצץ מסודרת והדרגתית אני ממליצה. אז אפתח בסיפור שקרה כשהייתי ממש בתחילת דרכי המקצועית בגישת שפר.
אחד מילדיי היה אז בן שנתיים וקצת, הוא עמד בחלון כשהמוצץ בפיו והתבונן בעניין רב על הכביש, לפתע עברה משאית זבל והוא היה כל כך נרעש ונרגש ,הוא צעק: "תראו, הנה משאית זבל גדולההה" ו..הופ! המוצץ נפל מפיו אל הרחוב. הוא הסתכל למטה מבין הסורגים וניסה לראות היכן המוצץ, אך ללא הצלחה. המוצץ נפל ונעלם! הוא הסתובב אלי ואמר- "אמא המוצץ שלי נפל" "יופי", עניתי לו, " אתה ממילא כבר לא צריך אותו" והמשכתי הלאה בעיסוקי.
חברה שלי שהייתה אצלי באותו זמן, אמרה לי – "לכי מהר ותרימי לו את המוצץ מהרחוב, אחרת הוא עוד יחזור להרטיב לך. רק לפני שבועיים הוא נגמל מטיטול,אל תעשי לו את זה" הסתכלתי עליה מופתעת ולא מבינה- "מה הקשר בין שלפוחית השתן למוצץ??" שאלתי אותה.
אני מתארת לעצמי שהשאלה שלי נשמעת לכם כמו שאלת תם. מה זאת אומרת. ברור שיש קשר..
אז זהו שלא! היה לי כל כך ברור שאין שום קשר, שגם הבן שלי לא העלה על דעתו שיש קשר. המשותף לשני הנושאים האלה הוא חוסר הציפיות שלנו מהילדים. הקשר היחיד שיש בין שני הנושאים האלו הוא זה שאנחנו המצאנו בחיפוש אחר תאוריות והסברים. וכאשר אנחנו משוכנעים שיש קשר, זו גם הציפייה שלנו מהילדים. והילדים המקסימים שלנו כל כך קשובים לרחשי ליבינו שהם פשוט נענים לציפיות שלנו והפוך על הפוך משתפים איתנו פעולה. מה גם שהם סומכים עלינו, ומחזיקים מאיתנו כמבוגרים מנוסים ויודעי דבר או שניים, ואם אנחנו חושבים שיש קשר, אז כנראה שיש. ואם אנחנו חושבים שבשביל לזרוק מוצץ לפח צריך 'תוכנית גמילה מסודרת והדרגתית' (סוף ציטוט) אז הילד מבין שזה קשה, טרגי ודורש הרבה כוחות נפש ובהחלט יתכנו קשיים והרטבות בדרך.
ככל שאנחנו עושים מזה עניין גדול יותר- כך הילד מבין ומשתכנע שמדובר בעניין גדול. ולהפך,ככל שלנו ברור שהדברים פשוטים וזורמים, כך גם הילד מקבל אותם.
שימו לב למשל למעבר מכסא בטיחות לבוסטר. האם נכתבו על הנושא תוכניות גמילה? עדיין לא.. מאחר ואף אחד לא העלה בדעתו שמדובר בקושי. אותו דבר הימים הראשונים בגן לעומת הימים הראשונים בקיטנה.
לא ידוע לי על קיטנה שעשתה ימי הסתגלות בחופש הגדול, מאחר וברור לכולם שקייטנה זה כיף!
אמנם יש מדריכים שהילד לא מכיר והקיטנה מתקיימת במקום חדש ולא מוכר, אבל יהיה שם כיף! ולכיף לא צריך תוכנית ולא הכנה.
אותו דבר עם המוצץ – אם נשכיל למחוק את המושג " גמילה" מכל מה שקשור לנושא, פתאום זה יראה לנו הרבה יותר פשוט, קל ולא דרמתי. ובהתאם לתהליך טבעי ורגיל גם הציפיות שלנו ישתנו. וכך גם הילד יתפוס את זה. לזרוק את המוצץ לפח זה עוד אחד מהדברים הפשוטים שקורים בחיים. הילד מתחיל ללכת- קונים לו נעליים. הילד גבהה והוא צריך מידה יותר גדולה למכנסיים. הילד כבר אוכל יפה ולא מתלכלך, אז לא שמים לו סינר. ושהילד גדל זורקים את המוצץ כי הוא מיותר. בלי חששות, בלי דרמות ובלי ציפיות לקשיים והרטבות.
לשמחתי הרבה, חברתי לא הצליחה לבלבל אותי ולא ירדתי לרחוב להרים את המוצץ. אמנם לקח לו קצת יותר זמן מהרגיל להרדם, אבל כפי שכבר הבנתם הוא ישן מצויין ו.. קם יבש כמובן.
אז אמא יקרה, לא צריך תוכנית ולא הדרגה, אם את חושבת שהגיע הזמן, אז פשוט זירקו את המוצץ לפח ושיהיה בשעה טובה.